מה קורה כשצעצוע שכבר מספר לילד סיפור לפני השינה, לומד גם לזהות ממנו עצב או בדידות דרך הטון של הקול - והופך מ'חבר דמיוני' ל'חבר שמבין אותך' י
מה קורה כשצעצוע שכבר מספר לילד סיפור לפני השינה, לומד גם לזהות ממנו עצב או בדידות דרך הטון של הקול- והופך מ'חבר דמיוני' ל'חבר שמבין אותך'
דובי שיודע שעצוב לך לפני שאמרת מילה. זה לא סרט מדע בדיוני. זה שילוב של שתי מגמות שכבר קורות עכשיו, במקביל, בלי שהן מתכתבות זו עם זו - עדיין.
צעצועי AI כבשו את מדפי הצעצועים ביפן ובסין. דובי, ארנב, בובה מדברת - כולם עכשיו מגיעים עם בינה מלאכותית שמדברת עם הילד, מספרת סיפורים, ואפילו נשמעת כמו חבר אמיתי. המספרים מדברים בעד עצמם: מעל 1,500 חברות צעצועי AI נרשמו בסין תוך חודש אחד, ובובה סינית אחת מכרה 10,000 יחידות בשבוע הראשון בלבד. הבעיה? כמעט אין פיקוח על התחום. מי בודק מה הצעצוע אומר לילד בן שלוש בשעה שאין הורה בחדר? וזה מסוכן ממש!
במקביל, לגמרי בעולם אחר, מטא רשמה פטנט שמנתח את טון הדיבור שלנו כדי לזהות מצב רוח. המערכת מקשיבה, משלבת את זה עם שעה, מיקום ופעילות, ומזינה הכל למודל שמנסה להבין מה מרגישים. לפי הפטנט, המטרה היא הנחיה מדויקת יותר, למשל באימון גופני. אבל הרעיון עצמו - שמכשיר יכול לשמוע ברגש שלנו יותר משאנחנו אומרים במילים - הוא הרבה יותר גדול מסתם מאמן אישי.
עכשיו בואו נקפוץ קדימה בזמן, עשור מעכשיו. נכון שיש עוד דרך לעבור, ועד שאני אתן לבנות שלי צעצוע שיודע לזהות מצב רוח, יעבור זמן. אבל בעוד עשר שנים, נגיד, כשזה יהיה טוב, מבוקר ובטוח- הורים אולי יקבלו פידבקים שמדהימים אותם. הצעצוע יזהה שהילד עצוב, יידע מה להציע, איך לעזור, מתי לשתוק ומתי לספר עוד סיפור. זה נשמע כמו חלום של כל הורה עייף.
אבל יש גם עתיד אחר, שבו בדיוק אותו יתרון הופך לחשש. אם הצעצוע תמיד ער, תמיד מבין, תמיד סבלני - למה שהילד יצטרך את החברות המתסכלת, המורכבת, האנושית? ולמה שהדובי יהיה רק לילד ולא למבוגר, נער או זקן ערירי. עוד לא פיצחתי למה בדיוק אנשים צריכים חברה. אבל מבחינתי זו כרגע אקסיומה: אנשים לא אוהבים להיות בודדים, בלי חברים. אדם רוצה להרגיש שייך. וזה בדיוק המקום שצריך לשמור עליו כשמכניסים חבר מלאכותי כל כך קשוב לחדר של ילד.
אז השאלה שנשארת פתוחה: מה ישיאר אותנו חברים? מה הדבק שיקשור בין אדם לחברו אם בינה בשלב זה או אחר תתן לו חלק מהמענה הרגשי